1. השבוע כתבתי והתקדמתי המון. אני שמחה ומודה על כך. דבריי התחילו להתעבות, לקבל צורה ומטרה וטעם. הטקסט על אודותיו אני כותבת כעת גבשושי, רצוי ובלתי רצוי, מאגד בתוכו את ההתחמקות מפני הגוף, את אי-קבלתו; הוא ריחני ומפוחד ועז ומעורבל בתוך עצמו. הגוף בו מדמם מתוך כורך, מתוך הנכחה עצמית הטבועה בו, כאילו חייו תלויים בכך. חוזקו של הגוף נוכח, ומודחק כאחת. סתירות פנימיות כה גדולות... ויחד עם זאת הטקסט כה מסודר ומאורגן, מלוטש עד כאב. כל מרווח נשימה בו נגוע בכאב ובחריקה של מחשבה בהירה וחדה. אני מתאפקת שלא לכתוב את כל דבריי על אודותיו, מחשש שאכלה כך מחצית מהתזה.
2. אני מקשיבה להנדל (מזמור תהילים 6), הטנור קורע את ליבי טיפין טיפין. נטלתי את "ספר האי-נחת" של פרננדו פסואה, אליו לאחרונה התחלתי להתייחס כמעין תנ"ך; פתחתיו בעמוד אקראי, עיניי נופלות על פיסקה אקראית לחלוטין, בתקווה שזו תספר לי דבר מה על חיי. וזו הפיסקה:
"אך מן הפעם ההיא שבה הרוע של ההזדמנות גרם לי לחשוב שאני אוהב, ולוודא באמת שאני אהוב, נותרתי, קודם כל, המום ומבולבל. כאילו זכיתי בפרס גדול במטבע שלא ניתן להמירו. לאחר מכן, כיוון שאיש אינו אנושי בלי להיות כזה - מעט מוחמא; ואולם, רגש זה, שעשוי להיראות טבעי ביותר, חלף במהירות. אחריו בא רגש שקשה להגדירו אך שבלטו בו בחוסר נוחיות רגשות היגיעה, ההשפלה והעייפות." (עמ' 280)
חריף מדי, הייתי אומרת. אני מנסה לחשוב על דרך לרכך את הכאב שהאקראיות הקרתה בדרכי. אולי אנסה לשנותה, לכתוב בה את עצמי:
"אך מן הפעם ההיא שבה הייתי אהוב ואוהב, וידאתי שבאמת אני אהוב. נותרתי, קודם כל, המום מגודל הרגש. כאילו זכיתי בפרס גדול במטבע שלא ניתן להמירו. אחזתי במטבע וחייכתי לעצמי. לאחר מכן, כיוון שאיש אינו אנושי בלי להיות כזה - הייתי מעט מוחמא. רגש זה חלף כשם שבא, בסופו של דבר. עדיין הייתי אוחז במטבע, מלפף זרועי סביב זיכרון התחושה, מעלה בזכרוני, באוב, שוב את הרגעים בהם זכיתי לחוש בה, בזכות האנשים שנקרו בדרכי. עייפות נקרתה בעיניי אך לא יגיעה. רק רגיעה. הנה."
אני מנסה שוב את פסואה, כמו פורעת סדרי קלפי טארוט מחדש. וזו הפיסקה החדשה:
חריף מדי, הייתי אומרת. אני מנסה לחשוב על דרך לרכך את הכאב שהאקראיות הקרתה בדרכי. אולי אנסה לשנותה, לכתוב בה את עצמי:
"אך מן הפעם ההיא שבה הייתי אהוב ואוהב, וידאתי שבאמת אני אהוב. נותרתי, קודם כל, המום מגודל הרגש. כאילו זכיתי בפרס גדול במטבע שלא ניתן להמירו. אחזתי במטבע וחייכתי לעצמי. לאחר מכן, כיוון שאיש אינו אנושי בלי להיות כזה - הייתי מעט מוחמא. רגש זה חלף כשם שבא, בסופו של דבר. עדיין הייתי אוחז במטבע, מלפף זרועי סביב זיכרון התחושה, מעלה בזכרוני, באוב, שוב את הרגעים בהם זכיתי לחוש בה, בזכות האנשים שנקרו בדרכי. עייפות נקרתה בעיניי אך לא יגיעה. רק רגיעה. הנה."
אני מנסה שוב את פסואה, כמו פורעת סדרי קלפי טארוט מחדש. וזו הפיסקה החדשה:
"מחדרי שבקומה הרביעית מעל לאינסוף, באפשרות האינטימית של אחר-הצהריים המתרחש, החלון אל תחילת הכוכבים, חלומותי הולכים בהתאם לקצב מסוים, עם מרחק החשוף למסעות לארצות הבלתי מוכרות, או לארצות שמניחים את קיומן, או לאלו שהן פשוט בלתי אפשריות." (עמ' 115)
That's more like it.
That's more like it.
3. כמה טוב לקרוא את חיינו כשם שאנו קוראים את הספרים שאנו אוהבים.
כמה קל יותר לקרוא את עצמינו, לאחר שהורגלנו לקרוא טקסטים לרוב.
כמה מפתיע, כשמתברר לנו שאל תוך הטקסט שזה עתה קראנו - כתבנו, למעשה, את עצמנו.
מקסים כתמיד
השבמחק