היה חם השבוע. כל כך חם, שהצטננתי. ביום ראשון, עם צמרמורות ראשונות ורפיסות לא מוסברת או אופיינית מול הטלוויזיה, מדדתי את חומי: "37.5," המדחום אמר. "wtf?" עניתי. כך התחילה לה צננת הקיץ שלי. עכשיו, אחרי שלושה ימים של רביצה מול הטלוויזיה בלי יכולת להזיז אגודל ואכילת בראוניז בכמויות (כי הגוף דורש שוקולד), אני מתחילה להרגיש יותר טוב. למרות שהעיניים עדיין מבקשות להיעצם - כן, גם ברגעי הקלדה אלה ממש - האנרגיות והרצון לצאת מהבית חוזרים.
אבל דווקא ברגעי החָלוּשֶעס האלה חזר אליי כושר הכתיבה. משהו בהשהייה הזו של החיים, במנוחה והרפיסוּת האלה שהוירוס הביא איתו גרמו לי לשבת במקומי, להאט מעט את ההתרוצצות בעולם שבחוץ ושבפנים, פשוט לאפס את המערכות לרגע. לפעמים צריך את הקריאה הזו מבפנים כדי להבין את הצורך בשקט. ומתוך השקט הזה נולדה הכתיבה מחדש: אתמול והיום כתבתי כמו שלא כתבתי כבר זמן מה, והפרק הולך וצובר תאוצה, סוף סוף. טיוטת הענק מתעצבת לכדי משהו טוב, מפורט, מאורגן ואחיד, ואני חוזרת אל שביל התזה, שבסופו - אלליי - ההגשה המיוחלת.
"אללי," אני כותבת; כי קצת מפחיד להתחיל לראות את הסוף. אמנם הוא עדיין מעט רחוק, אבל גם הולך ומתקרב. כן, אני יודעת מה אני אעשה אחרי שאסיים. ואני בהחלט מתכננת לסיים באוקטובר (אמן ואמן). אבל כל כך מוזר לחשוב על הסוף של התזה; כלומר, מה אעשה ביום שאחרי? אטוס לחו"ל לשבוע? אצא לחופשה פרועה באיזה קיבוץ בצפון? או שמייד אסתער על הדוקטורט בקריאות קרב נלהבות?
מה שבטוח, יהיה לי מוזר לסיים את התזה הזו. קצת נקשרתי אליה, אל המהלכים שלה, אל צורת החשיבה עליה ואת הכתיבה שלה. אבל אני חושבת שהכי נקשרתי לדרך שעשיתי במהלכה. כן, ממש יצאתי למסע; מסע לגילוי הכסוי, בהרבה מובנים. ואני אתגעגע לגדילה ולתובנות שחוויתי במהלכה. אבל הדרך עוד לא נגמרה. היא עודנה נמשכת, כל עוד אני הולכת בה. יש בה שבילים מסתעפים, שבילונים קטנים, עצים לשים תחתם את הראש, לנוח, פרחים להריח בדרך; לפעמים גם סערות שיש להסתדר בתוכן.
יצא לי לתפוס השבוע בטלוויזיה את "Lost in Translation" של סופיה קופולה; הייתה שם סצינה יפהפיה של ביל מארי, בוב האריס בסרט, משחק גולף על רקע הר הפוג'י. ההר הזה פשוט ניצב שם, ברקעו של המשחק הכל כך מערבי הזה, נטוע במקומו. ושקט, שקט מסביב. ובכל אשר יפנה, בוב האריס יראה את ההר.
כך, הדרך עודנה דרך ואני עדיין צועדת בה. אבל היא מובילה קדימה, אל ההר שבאופק. בקרוב אגיע אליו, אגע בו מגע מרפרף, אוהב, מחבק; אשהה בצילו כמה ימים ואמשיך הלאה. אך בכל אשר אנוע, בכל אשר אפנה, תמיד אראה את ההר.
יצא לי לתפוס השבוע בטלוויזיה את "Lost in Translation" של סופיה קופולה; הייתה שם סצינה יפהפיה של ביל מארי, בוב האריס בסרט, משחק גולף על רקע הר הפוג'י. ההר הזה פשוט ניצב שם, ברקעו של המשחק הכל כך מערבי הזה, נטוע במקומו. ושקט, שקט מסביב. ובכל אשר יפנה, בוב האריס יראה את ההר.
כך, הדרך עודנה דרך ואני עדיין צועדת בה. אבל היא מובילה קדימה, אל ההר שבאופק. בקרוב אגיע אליו, אגע בו מגע מרפרף, אוהב, מחבק; אשהה בצילו כמה ימים ואמשיך הלאה. אך בכל אשר אנוע, בכל אשר אפנה, תמיד אראה את ההר.
*שיר ההאייקו שמופיע בכותרת פוסט זה נתון למאצוּאוֹ בּאשוֹ (האליל), מתוך "הדרך הצרה לאוֹקוּ" שלו, שתרגם מיפנית יעקב רז. יצא בהוצאת עם עובד/חרגול, 2006.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה